"מקורות" בעשייה

דרך המים של "מקורות" לצמיחת החיים והירוק בישראל

1935 - קידוחי מים ראשונים בארץ ישראל

ביוזמתו של לוי אשכול, לימים מנהלה הראשון של "מקורות", נערכו בשנה זו קידוחי מים באזור כפר חסידים ובעמק זבולון. הקידוחים שהתבצעו במסגרת תכנון מפעל השקיה מרכזי לעמק יזרעאל המערבי ונערכו בעזרתו של המהנדס שמחה בלאס והיוו סנונית ראשונה המבשרת על הקמתה של החברה.


1937 - הקמתה של חברת "מקורות"

ב-31 לינואר 1937 התפרסם "תזכיר ההתאגדות של חברה מוגבלת במניות", אשר הכריז על הקמתה של חברת "מקורות". על התזכיר היו חתומים תשעת מנהלי החברה הראשונים, שהיו נציגים של הסוכנות היהודית, קק"ל, חברת "ניר" ההסתדרותית והמרכז החקלאי.
כך הוגדר בתזכיר תפקידה של חברת המים שעתידה הייתה לקום: "להוציא לפועל ולעשות את כל הדברים הנחוצים, או המתאימים, להשגת מים, אגירתם, מכירתם, מסירתם, הפצתם או המצאתם". ב-15 לפברואר 1937, כאשר היא מונה שישה עובדים ולרשותה הון שנאמד ב-85 אלף לירות ארץ ישראליות, נרשמה החברה כחוק במשרדי ממשלת המנדט בשם "מקורות".



1938 - חנוכת מפעל הקישון
מפעל הקישון הינו מפעל המים הראשון אותו יזמה והקימה החברה הצעירה "מקורות". זמן קצר לאחר קבלת האישורים הדרושים מממשלת המנדט וגיוס ההון הדרוש, ביצעה החברה קידוחים רבים בגבעות חירבאג' שליד כפר חסידים, באזור הקיבוצים אושה ויגור, ומצאה כמויות גדולות של מים באיכות טובה מאוד לשתייה ולהשקיה. במקביל הקימה החברה מספר בתי משאבות ליד הבארות ותחנת שאיבה מרכזית ליד קיבוץ שער העמקים, והניחה קו מים באורך 17 ק"מ, שהוביל מים ליישובי עמק יזרעאל המערבי. הספקו של המפעל נאמד ב-4  מיליון מ"ק מים בשנה, שאפשרו את הרחבת שטחי חקלאות השלחין בעמק, כפי שנדרש עקב הגידול באוכלוסייה והמחסור במזון שהורגש באותה תקופה.

 

 

             

 



 

 


 

 

 1939 - אספקת מים לעיר חיפה

בסוף שנת 1939 חלה תנופת התפתחות בחברה, שהביאה לאספקת מים לכ-70% מתושבי חיפה. התנופה כללה הנחת קו מים לרמת דוד וגבת, אספקת מים לרמת ישי, חיבור הקיבוצים אושה וכפר המכבי לצנרת המרכזית וסיום הנחת קו המים מכפר חסידים להדר כרמל.


1939 - תוכנית "הפנטזיה"
שנה רבת-אירועים זו, היא השנה שבה נולד חזון "המוביל הארצי".את הרעיון הגה ד"ר ארתור רופין, ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית, אשר פנה למהנדס שמחה בלאס וביקש שיכין לו תוכנית "פנטזיה" להשקיית הנגב. כעבור שלושה חודשים הגיש בלאס לרופין את התכנית שכללה שלושה שלבים: הבאת מי קידוחים קרובים, הבאת מי הירקון והבאת מים מהצפון. התכנית החלה קורמת עור וגידים טרם קום המדינה, והתגשמה לאחר הקמתם של מפעל "ירקון-נגב" ו"המוביל הארצי" אשר הביאו מים מהכנרת וממעיינות הירקון עד למרחבי הנגב.

 

 

             

 



 

 



1943 - גילוי מים בקידוחי אזור ניר-עם וגברעם

 

במהלך קידוחים באזור ניר-עם נמצאו, לראשונה בנגב, מים בכמות ובאיכות המצדיקות הקמת מתקני שאיבה. בעקבות הגילוי הוקם 4 שנים לאחר מכן מפעל המים הראשון בנגב ("הקו הראשון לנגב"), שכלל תחנת שאיבה ובריכה בנפח של 1,000 מ"ק ומילא תפקיד חשוב בקביעת גבולות הנגב המערבי. המפעל סיפק מים ל-11 הנקודות בנגב שעלו להתיישבות במוצאי יום הכיפורים תש"ז 1946.


1943 - תוכנית לפיתוח מקורות המים בארץ ישראל – "אוצרות המים"
בשנת 1941 ביקשה חברת "מקורות" מהמהנדס שמחה בלאס להכין תוכנית מפורטת לפיתוח מקורות המים, שתתבסס על תזכיר שהוא כתב בנושא: "יישוב מדבריות ארץ ישראל על ידי משיכת מי נחלים". לאחר שהשלים את התוכנית, באפריל 1943, הציג אותה לראשונה בפני ראשי "מקורות" באותם ימים: לוי אשכול, אליעזר קפלן ופנחס ספיר (שהיה חבר הנהלת הסוכנות היהודית והגזבר). במאי 1944 סיימו בלאס והמשרד הטכני של "מקורות" את כתיבת הספר "אוצרות המים בארץ ישראל, סיכויי השקאה ופיתוח הידרו אלקטרי". הם הציגו בספר תכנית מפורטת בנושא פיתוח כל מקורות המים בארץ ישראל. תוכנית זו היוותה בסיס הראשון להקמתו של מפעל המים הארצי לאחר קום המדינה.

 

 

             

 



 

 

 


1944 - אספקת מים ליישובי עמק בית שאן
בשנת 1944 חתמו יישובי עמק בית שאן על הסכם אספקת מים עם חברת "מקורות". בעקבות ההסכם החלה החברה בפיתוח נרחב של מקורות המים באזור והעבירה כמויות גדולות של מים ליישובים החקלאיים בעמק.


 

           

 

 

 



1944 - מפעל המים חולון
בין השנים 1944 ל-1946 רכשה חברת "מקורות" את מפעל המים של חולון, שכלל 4 קידוחים וסיפק מים לשכונות העיר: גרין, קרית עבודה, אגרובנק ושכונת מולדת. כך הרחיבה החברה את אספקת המים לצריכה עירונית.

 

 

1947 - הקו הראשון ליישובי הנגב 
בשנה זו הונח בנגב הצפוני צינור להובלת מי הקידוחים  באזור ניר-עם, שנתגלו כבר ב-1943. הצינור, ששימש במקור לכיבוי שריפות במלחמת העולם השנייה, יובא במיוחד מאנגליה וזכה לכינוי "צינור השמפניה". זאת עקב עלותו הגבוהה, שנבעה מהדופן העבה שלו. צינור זה, שקוטרו 6 אינץ', הונח על פני 200 ק"מ ואפשר את ההתיישבות הקיימת והחדשה בנגב – המצפים, יישובי חומה ומגדל וי"א הנקודות. ועדת החלוקה של האו"ם התרשמה עמוקות מהיישובים הפורחים ברחבי הנגב ואישרה את סיפוחו לגבולות המדינה.

 

 

             



 

 

 

1948 - קו השילוח לירושלים
בשנת 1936 הוקם "הקו הראשון לירושלים" על-ידי ממשלת המנדט הבריטי. קו זה, שהזרים כ-4 מיליון מ"ק מים בשנה מראש העין לירושלים, סבל לאורך כל שנות קיומו מחבלות רבות מצד הערבים. לבסוף, באביב 1948, השתלטו הערבים על תחנת המוצא בראש העין ועל תחנת השאיבה בלטרון, פירקו קטע מהצינור באזור לטרון, ובכך הפסיקו את אספקת המים לירושלים. בעקבות המצור ובעיית אספקת המים לעיר הנצורה, הטיל לוי אשכול, שהיה באותם ימים מנהל "מקורות" ועוזר שר הביטחון, "משימה לאומית" רבת משמעות על צוותי החברה: הנחת קו מים לבירה הנצורה. במבצע נועז ורב תושייה הצליחה "מקורות" להקים בתי שאיבה ובריכה ולהניח קו מים מחולדה לאורך תוואי דרך בורמה עד שער הגיא, אשר נקרא "קו השילוח". הקו נקרא על שם מפעל המים העתיק שהציל את ירושלים בימי המלך חזקיהו, בתקופת בית ראשון. כל זאת נתבצע כשברקע מתחוללת מלחמת העצמאות. הקמת המפעל נמשכה כחודש ימים ואספקת המים לעיר חודשה ב-11 לאוגוסט 1948. בתום המלחמה הוכרזה ירושלים כבירת ישראל ו"קו השילוח", שהיה פתרון זמני שלא נתן מענה כולל לצורכי העיר המתפתחת, פורק והוחלף ב"קו השני לירושלים".

 



 

 

1948 - הקמת חברת הבת "צמ"כ"
"צמ"כ" (ציוד מכאני כבד), חברה לעבודות ופיתוח בע"מ, החלה את פעילותה תחת השם "מקורות מים". בראשית דרכה היא היוותה יחידה בתוך "מקורות", האחראית על ביצוע עבודות עפר והנחת קווי מים עבור החברה. בשנת 1956, עם התפתחות מפעלי המים, קיבלה צמ"כ מעמד רשמי של חברה, ושנתיים לאחר מכן קלטה לתוכה גם את מחלקת הקידוחים של "מקורות". תחומי פעילותה של חברת צמ"כ היו מגוונים ביותר. הם כללו ביצוע חפירות וקידוחים, הנחת קווים, בנייה ושיקום של ברֵכות, הקמת אתרי החדרה למי קולחים ועוד. בשנת 2005 יושם שינוי מבני ב"מקורות", שבמסגרתו מוזגה החברה עם חברת "שח"מ" ועם יחידות הבינוי של מרחבי החברה לאגף ביצועי מרכזי אחד – "שח"מ מקורות ביצוע".

 

1949 - תנופת פיתוח של מפעלי מים
העשור החמישי למאה ה-20 התאפיין בהתרחבות ניכרת בפעילות חברת "מקורות" ובהאצה בפיתוח של מפעלי מים רבים ברחבי הארץ. בעקבות תנופת הפיתוח הזו סיפקה החברה בעשור השני לפעילותה ושנה לאחר קום המדינה 30 מיליון מ"ק מים, ששימשו להשקיה של כ-50 אלף דונם של שטחים חקלאיים באמצעות המפעלים הבאים:
• מפעל הקישון - סיפק מים לעמק זבולון, למפרץ חיפה, לחיפה ולעמק יזרעאל המערבי
• מפעל עמק יזרעאל המרכזי - סיפק מים לאזור גינגר הכולל את תל עדשים, עפולה מרחביה ודברת.
• מפעל השומרון - סיפק מים ליישובים פרדס חנה, כרכור ובנימינה
• מפעל בית שאן - סיפק מים לאזור עמק בית שאן
• מפעל חולון – סיפק מים לעיר חולון
• מפעל דרום א' - סיפק מים לאזור נען, לחולדה, לגבעת ברנר ובהמשך אף לירושלים וליישובי פרוזדור ירושלים
• מפעל המים הראשון בנגב - סיפק מים ליישובים בארי, אורים, צאלים, גבולות ונירים



1950 - הקמת חברת הבת "שח"מ" 

בשלהי שנה זו יצא לדרכו שינוי ארגוני בחברת "מקורות". במסגרת השינוי הארגוני הוחלט על הקמתה של חברת "שח"מ", שהייתה אחראית על מתן שירותים חשמליים ומכאניים. החברה החלה את דרכה כמחלקה מכנית בחברת "מקורות", שייעודה היה ביצוע תיקונים ועבודות הרכבה בקידוחים ובתחנות שאיבה של החברה. בעקבות השינוי הארגוני, נרשמה שח"מ כחברה באופן רשמי בשנת 1961 וכך החלה לפעול באופן עצמאי. במסגרת הפיכתה של "שח"מ" לחברה עצמאית, אף הורחב עיסוקהּ לתחומים הבאים: עבודות אחזקה ושיפוץ של משאבות מים, דלק וביוב, ייצור של ציוד חשמלי, פיתוח טכנולוגיות מים, הקמת מערכות בקרה אוטומטיות לתפעול מתקני המים של "מקורות", פעילות להגברת מטר, ביצוע עבודות לגורמי חוץ ועוד. בשנת 2005 אוחדה החברה עם חברת "צמ"כ" ועם יחידות הבינוי של מרחבי החברה לחברה ביצועית אחת – "שח"מ מקורות ביצוע".

 


1953 - הקמת מערכת המים השנייה לירושלים
עם התפתחותה של ירושלים בשנים שעברו מקום המדינה, גבר הביקוש למים בעיר. "קו השילוח", שהוקם במהלך מלחמת העצמאות, לא נתן עוד מענה מספק לצרכיה של העיר, ועל כן הניחה חברת "מקורות" את "המערכת השנייה לירושלים", שסיפקה כ-10 מיליון מ"ק מים בשנה. תוואי הקו יוצא מאזור בריכות מרר ליד גדרה ומשם ממשיך אל אזורים הרריים ואל ישובים שונים. הוא עובר בסמוך לחולדה, כפר אוריה ואשתאול, ובצמוד לכביש מרמת רזיאל עד לשכונת עין כרם. המערכת ממשיכה ופעילה עד היום. סמוך לתחנת המערכת בחולדה מוקמת בימים אלה תחנת חולדה החדשה, שהינה חלק מ"המערכת החמישית לירושלים" אותה בונה "מקורות" כדי לתת מענה לביקוש העתידי למים באזור הרי יהודה. "המערכת החמישית לירושלים" צפויה להתחיל לפעול  ב-2018.

 

1954 - הקמת מאגר תקומה
המאגר, בנפח של 200,000 מ"ק, הוקם במסגרת הקמת הקו המזרחי של מפעל "ירקון נגב", שנחנך שנה מאוחר יותר. בשנת 1989 הוקם מאגר תקומה ב', בנפח של 100,000 מ"ק, כחלק ממפעל "הקו השלישי לנגב", שהוקם באותה שנה. בעקבות גידול בצריכת מי השפד"ן (שפכי גוש דן) המטוהרים הוחלפו בשנת 1994 השימושים של שני המאגרים: המאגר הראשון, הגדול יותר, הוסב להובלת מי השפד"ן, והמאגר השני, הקטן יותר, הוסב להובלת מים שפירים.


1955 - חנוכת מפעל "ירקון נגב מזרחי"

המפעל, שנחשב לגדול מפעלי המים שבנתה "מקורות" בשנות ה-50, נועד להוביל מי השקיה לאדמות הנגב הצחיח, ממעיינות הירקון שבראש העין ועד לקיבוץ מגן שבנגב הצפון-מערבי. המפעל כלל קו מים באורך 108 ק"מ ובקוטר 66 אינץ' לאורך 95 ק"מ ו-48 אינץ' לאורך 13 ק"מ, 3 תחנות שאיבה תת-קרקעיות, 9 מנועי דיזל ימיים, מנועי חשמל, מכלי סולר ומזוט, בריכות ויסות בנפח כולל של 350,000 מ"ק ומתקנים נלווים רבים נוספים. עלות הקמתו נאמדה ב-45 מיליון ל"י. מפעל זה מפרה עד עצם היום הזה את אדמות הנגב ודרום הארץ, ומספק לאזורים אלה מים לשתייה וגם להשקיה באמצעות מערכת המים הארצית.


1958 - חיבור מערכת אספקת המים לעיר תל אביב

בשנת 1956 החל יישום השלב השני של "מפעל ירקון-נגב" - הנחת הקו המערבי. כמו הקו המזרחי יצא גם הקו המערבי מתחנת ראש העין, אך בשונה ממנו, המשיך הקו לכיוון אוניברסיטת בר אילן ומשם ירד דרומה לאורך תוואי כביש גהה עד לחולות העיר ראשון לציון. בסמוך לאוניברסיטת בר אילן חובר הקו המערבי למערכת אספקת המים של תל אביב באמצעות ברֵכת אגירה בנפח 25,000 מ"ק, שנקראה "ברֵכת ארלוזורוב". חיבור הקו אפשר שיפור של איכות המים והגדלה של האספקה לעיר, שהסתמכה לפני כן על מים שהגיעו מקידוחים מקומיים. בשנות ה-60 התבצע במערכת אספקת המים של תל אביב שדרוג נוסף, עם חיבור הקו המערבי לצפון העיר, על ידי צינור שבו הוזרמו מים בכוח הכבידה לברֵכות צהלה. באמצע שנות ה-60 הושלמה בנייתו של קו מים נוסף – "קו דן". הקו נתן מענה לגידול באוכלוסייה בתל אביב ובדרום הארץ, תגבר את אספקת המים והגדיל את כמויות המים שזרמו דרומה.


1959 - חקיקת חוק המים

בשנה  זו נחקק בישראל חוק המים המסדיר את חלוקתם של משאבי המים בישראל וקובע שעליהם להתבצע בצורה ההוגנת והיעילה ביותר. הצורך בחוק זה נבע מההכרה בכך שהמים הם אמצעי ייצור ומשאב בסיסי שזמינותם מוגבלת ומצומצמת. בהתאם להבנהזו קבע החוק בראשיתו כי "מקורות המים שבמדינה הם קניין הציבור, ניתנים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצורכי תושביה ולפיתוח הארץ..." וכי "כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם בכפוף להוראות חוק זה". בעקבות חקיקתו של חוק המים, הכירה כנסת ישראל באופן רשמי ב"מקורות" כספק מים. לאחר מכן, בשנת 1961, אף הכריזה כנסת ישראל על "מקורות" כרשות המים הארצית, האחראית על מפעל המים הארצי, הוא "המוביל הארצי", אחריות אשר מוטלת על "מקורות" עד היום. היא כוללת את הפעלתו של המפעל, שיפורו, אחזקתו וכל פעולה אחרת הדרושה לאספקת המים באמצעותו.

 

1961 - השלמת קו "ירקון נגב מערבי"

 עם השלמת הנחתו של קו "ירקון נגב מערבי" הושלמה בניית מפעל "ירקון נגב". הקו יצא ממעיינות הירקון והמשיך דרומה לאורך תוואי כביש גהה (שהיה בתכנון מתקדם באותם הימים) עד לחולות העיר ראשון לציון. אורך הקו 66 ק"מ וקוטרו 70 אינץ'.

 

1961 - הקמת "הענף להגברת המטר"

כבר בשנת 1949, שנה לאחר קום המדינה, החלה חברת "מקורות" לבצע ניסויים חדשניים שמטרתם היא להגדיל את כמות המשקעים מעל אגני הניקוז של הכנרת. בהמשך לפעילות זו, הקימה "מקורות" בשנת 1961 את "הענף להגברת המטר" במסגרת חברת "שח"מ". פעילותה של "מקורות" לאורך השנים בתחום זה זכתה להכרה בין-לאומית של הקהילה המדעית, ואף הביאה מדינות רבות בעולם לפנות לחברה לשם קבלת ייעוץ בביצוע של פרויקטים דומים.

 


1964 - השלמת בנייתו של גדול מפעלי הפיתוח בישראל – "המוביל הארצי"

תוכניות ההקמה של "מפעל הירדן", לימים "המוביל הארצי", אושרו בממשלה בשנת 1956. בשנת 1959 הוחל בבנייתו, שנמשכה 5 שנים. עלות הקמתו הייתה כ-420 מיליון ל"י ובתהליך הקמתו הושקעו כ-2.5 מיליון ימי עבודה, הועסקו למעלה מ-4,000 עובדים, נחפרו כ-7 מיליון ממ"ק עפר, נחצבו כ-1.7 מיליון ממ"ק סלע, נוצקו כ-500 אלף ממ"ק בטון, הושקעו כ-75 אלף טון פלדה והונחו כ-15 אלף צינורות בטון ופלדה. אורכו: כ-130 ק"מ. עם הפעלתו הוקצו כ-80% מהמים שזרמו בו לחקלאות וכ-20% למי שתייה. בתחילת שנות ה-90 כבר סיפק "המוביל הארצי" כמחצית ממי השתייה בישראל, מצפון הארץ ועד לפאתי הנגב. עם בנייתו של "המוביל הארצי" הושלמה בניית מערכת המים הארצית.

 


1964/5 - בניית "המוביל המלוח"

 המפעל תופס מי מעיינות מלוחים במיוחד המתנקזים לכנרת, במטרה להוריד את רמת הכלורידים (מליחות) של המים המסופקים ל"מוביל הארצי". מפעל ההטיה, שאורכו כ-22 ק"מ, עובר במקביל לחוף המערבי של הכנרת, מתחיל במעיינות נור (טבחה) ומסתיים דרומית לשפך הכנרת לירדן. בתחילת דרכו קלט המפעל מעיינות מלוחים בלבד, אך ייעודו שונה והוא קולט כיום גם את שפכי היישובים הנמצאים לאורכו, על מנת למנוע את זיהום מי הכנרת. תחילה נקלטו שפכי טבריה, גינוסר ואתרי הנופש הנמצאים לאורך החוף המערבי. במהלך השנים נוספו תורמים גדולים כמו צפת ומגדל. במהלך 50 שנות הפעלתו מנע המפעל את חדירתם של מיליוני טון כלורידים למי הכנרת.

 


1967/8 - הקמת מפעל נחלי מנשה


חברת "מקורות" הקימה בשנה זו את מפעל נחלי מנשה שבאזור רמת מנשה, במטרה לנצל את המים הזורמים בנחלים דליה, תנינים (וביובלו - נחל סנונית) ועדה (וביובלו – נחל ברקן). המפעל אוסף למעשה אל תעלת הטיה משותפת את מי השיטפונות שזורמים בנחלים היורדים מרמת מנשה. בדרך מערבה מצטרפים גם מי נחל משמרות "העובר בסביבה". מתעלת ההטיה זורמים המים בכוח הכבידה למאגר תת-קרקעי בחולות קיסריה, שממנו ניתן לשאוב את המים באופן קבוע, על פי צורכי האזור ומדיניות הצריכה הארצית.

 

1969 - הקמת מפעל השפד"ן

 מפעל השפד"ן (שפכי גוש דן) הוקם על מנת לטפל בשפכי הערים שבאזור גוש דן. הוא נמצא בבעלות "איגוד ערים דן לביוב ואיכות הסביבה", חברות בו שבע עיריות ומחוברים אליו יישובים נוספים. חברת "מקורות" אחראית על הפעלת המט"ש (מכון טיהור שפכים), החדרת הקולחים למי תהום באמצעות שדות החדרה לצורך סינון טבעי ולשיפור איכותם, הפקת הקולחים המושבים באמצעות קידוחי שאיבה ואספקת המים המושבים לנגב, באיכות המתאימה להשקיית גידולים חקלאיים ללא הגבלה. בראשית דרכו טיפל המפעל בשפכי הערים חולון, בת ים, דרום תל אביב-יפו וראשון לציון בלבד, והטיפול בו התבצע באגני חימצון. עם הרחבת המפעל וצירופן של ערים נוספות אומצה שיטת טיפול מתקדמת יותר, הדורשת שטחים מצומצמים בהרבה: בוצה משופעלת. השפכים מטופלים בשפד"ן עד לרמת הטיפול השניוני, לאחריה עוברים הקולחים למערכת ההשבה של "מקורות", לרמת טיפול גבוהה יותר - הטיפול השלישוני, המאפשר השבת המים להשקיה בלתי מוגבלת של גידולים חקלאיים והפניית מים שפירים נוספים לשימושים עירוניים. המפעל משרת כיום אוכלוסייה המונה למעלה מ-2 מיליון נפש. הוא נחשב לגדול ולמתקדם מסוגו במזרח התיכון, ומטפל בכ-130 מיליון מ"ק שפכים בשנה. שיתוף הפעולה הפורה, הנמשך מזה עשרות שנים, בין שני גופים ציבוריים – "איגוד ערים דן לביוב ואיכות הסביבה" וחברת "מקורות" – הבטיח ומבטיח טיפול בשפכים והשבת קולחים ביעילות וברמה מקצועית גבוהה ביותר.

 

           

 

 

 


 

1969 - קידוחים ראשונים ברמת הגולן

לאחר מלחמת ששת הימים, החלה "מקורות" בפעילות שמטרתה יצירת אספקת מים סדירה להתיישבות היהודית החדשה ברמת הגולן. השלב הראשון ביצירת האספקה היה הקמה של מפעל אשר הזרים מים מהכנרת לרמה, דרך תחנה בצומת כורסי. בשלב השני ביצעה "מקורות" קידוחים מקומיים ברחבי הרמה במטרה למצוא מקורות מים נוספים לצורכי ההתיישבות והחקלאות באזור.

 

1970 - חנוכת תחנת "מנשה"

תחנת "מנשה" היא תחנת השאיבה הראשונה שנכנסה לפעולה לאורך "המוביל הארצי", במטרה להגביר את כושר הזרימה וההולכה של המים לדרום הארץ. באותה שנה הושלמה בנייתן של תחנות ראשון לציון וצומת זהר. יחד איתן נכנסו לפעולה, בזו אחר זו, תחנות מבטחים וטל-אור.

 

1970 - פיתוחה של שיטת הטיפול הביולוגי בעזרת דגים

בשנה זו החלה "מקורות" לפתח וליישם שיטת טיפול ביולוגית, ראשונה מסוגה בעולם, לשיפור ולאבטחת איכות המים. שיטה זו מבוססת על תהליכים אקולוגיים טבעיים ועושה שימוש בדגים הניזונים ממטרדים כמו אצות, חלזונות ובעלי חיים זעירים המצויים במים ובכך מנקים אותם. זאת בהתאם לעיקרון לפיו מהווים המטרדים השונים חוליות במארג המזון המתפתח במים, שבראשו נמצאים דגים גדולים כמו דג הכסיף ודג הקרפיון גדל-הראש. הדגים הללו ניזונים כאמור מהאצות ומבעלי החיים מבלי לזהם את המים, ובכך תורמים לשיפור איכות המים של "המוביל הארצי". כמו כן מסייעים הדגים המצויים במאגרים ובמכשירי בקרת המים למעקב רציף אחר האיכות התברואית של המים המסופקים לשתייה ומניעת זיהומם.

 

1979 - הקמת המערכת השלישית לירושלים

בחלוף 26 שנים מהקמת "המערכת השנייה לירושלים", הניחה "מקורות" את "המערכת השלישית לירושלים". המערכת נועדה לתת מענה לעלייה בצריכת המים שחלה בעקבות התרחבות העיר. הקו, שאורכו 20 ק"מ וקוטרו 36 אינץ', מתחיל בתחנת כסלון שבהרי יהודה  וממשיך למספק עד היום כ-14 מיליון מ"ק בשנה לירושלים וסביבתה.

 

1984 - חנוכת מפעל "תשלובת הקישון"

המפעל, שהוקם בבעלות משותפת של "מקורות" וחקלאי עמק יזרעאל, נועד להמיר כ-20 מיליון מ"ק לשנה מי "המוביל הארצי" בשפכים מטוהרים (קולחים) לאספקת מי השקיה, להשתית את אספקת המים על מקורות המים שבאזור, ולשפר את כושר האספקה של המפעל האזורי, מפעל הקישון, בימי שיא. "תשלובת הקישון" הוא כיום מפעל ההשבה השני בגודלו בישראל, ומשיב את מי הקולחים של מט"ש חיפה ומט"ש עפולה לצורכי השקיה חקלאית בלתי מוגבלת בעמק יזרעאל. כן קולט המפעל מי שיטפונות הנאגרים באגם כפר ברוך. צריכתו השנתית נאמדת ב-28 מיליון מ"ק.

 

 

   

 

 

1986 - הפעלת טורבינה הידרואלקטרית

 בשנה זו הופעלה הטורבינה ההידרואלקטרית הראשונה של חברת "מקורות" בתחנת כפר ברוך המזרימה את מי "המוביל הארצי". הטורבינה מנצלת את עודפי לחץ המים של "המוביל" לייצור חשמל בהיקף של 2.5 קוט"ש (קילו וואט בשעה) לשנה של אנרגיה נקייה, ללא שום זיהום. בשנת 2006 הועברה הטורבינה מתחנת כפר ברוך לתחנת כפר יהושע. כיום מייצרת הטורבינה חשמל בכמות של כ-4 מיליון קוט"ש/לשנה, תוך שהיא מקטינה את עלות אספקת המים במפעל ומצמצמת את פליטת גזי החממה. בכך תורמת "מקורות" למניעת זיהום האוויר ולשמירה לאורך שנים על איכות הסביבה.


1988 - ארגון מחדש ב"מקורות"

במסגרת השינוי הארגוני שעברה "מקורות" אוחדו יחידות החברה - אספקת מים וביצוע - לשלושה מרחבים גיאוגרפיים: צפון, מרכז ודרום, תוך שינויי גבולות בין המרכז לצפון. כל מרחב כלל 2-3 יחידות אספקת מים ויחידת בינוי ואחזקה. חבל הירדן הוא היחיד בתהליך שנותר יחידה פונקציונאלית, ללא שיוך גיאוגרפי.

 

1989- חנוכת מפעל "הקו השלישי לנגב"

ייעודו של מפעל זה להעביר את מי השפכים המטוהרים בשפד"ן כמי קולחים מושבים לנגב, להשקיית כל סוגי הגידולים החקלאיים ללא חשש תברואי ללקוח. המפעל החל לפעול במתכונת מצומצמת כבר בשנת 1977, וטיפל בשפכים של דרום גוש-דן. בנובמבר 1989 הוא הופעל במלואו כמערכת משולבת של קווים (הקו ראשי באורך של כ-90 ק"מ ובקוטר 70 אינץ'), תחנות שאיבה ומאגרים, שחלקם מיועדים לאגום את עודפי המים המושבים במהלך החורף, לצורך הגדלת כמויות המים המסופקות להשקיה בחודשי הקיץ. בשנת ההפעלה ראשונה הוליכה המערכת כ-80 מיליון מ"ק מים מושבים לנגב. 17 שנה לאחר הפעלתה, בשנת 2005, הובילה מערכת הקו השלישי כ-130 מיליון מ"ק של מים מושבים ללקוחות, תחת מערך ניטור ובקרה נרחב. השבת הקולחים מאפשרת הפניית מים שפירים נוספים לשימושים עירוניים ובכך נותנת "מקורות" מענה לעלייה בצריכת המים בישראל.


1994 - חיבור העיר ירושלים למערכת המים הארצית

 
לצורך התחברות למערכת הארצית, הוקמה מערכת מים נוספת לירושלים כגיבוי למערכות הקיימות – "המערכת הרביעית לירושלים", באורך של כ-38 ק"מ. המערכת תגברה ושיפרה את אמינות אספקת המים לעיר הבירה. לאורכה הוקמו 4 תחנות שאיבה (דניאל, לטרון, הלר ושואבה) ו-4 בריכות מים בעלות כושר קיבול של כ-5,500 מ"ק כל אחת. כן נעשה בה לראשונה שימוש נרחב במערכות ממוחשבות של תפעול, שליטה ובקרה מרכזיים.  המערכת פועלת עד היום ומספקת מים מהמערכת הארצית לירושלים. בטקס חנוכת הקו השתתפו ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין ז"ל, וראש עיריית ירושלים דאז וראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. בימים אלה כאמור בונה "מקורות" את "המערכת החמישית לירושלים", שתיתן מענה לצורכי העיר וסביבתה ב-50 השנים הבאות.

 

 

             



 

 

 

 

1995 - אספקת מים לממלכת ירדן

נספח מיוחד הדן בקשרי המים ובסוגיות אספקת המים נכלל במסגרת הסכם השלום שנחתם באוקטובר 1994 בין מדינת ישראל לממלכת ירדן. לפי ההסכם, מדינת ישראל מחויבת לספק לממלכת ירדן מים ממעלה סכר דגניה בכמות שנתית של 30 מיליון מ"ק, כש-20 מיליון מ"ק מים מוכרים בתור "מים ירדניים". ירדן מעבירה אותם לישראל מנהר הירמוך לאיגום בכנרת בעונת החורף ואילו ישראל משיבה אותם לממלכה הירדנית בקיץ.

 

1997 - פריצת דרך בהתפלת מי ים אילת

בראשית ימיה ניזונה העיר אילת ממי תהום של קידוחי הערבה הדרומית שהוסעו אליה במכליות מצפון ואחר כך הוזרמו בצינורות. בשנת 1965 הוקם בעיר על ידי חברת "מקורות" וחברת החשמל מתקן ראשון להתפלת מי ים  בשיטת איוד פריצה רב-דרגי. המתקן הורחב בשנת 1971, ושני חלקיו הפיקו יחד 7,000 מ"ק מים ביום. בשנת 1973 הוקם מתקן התפלה שני באילת בשיטת הזיקוק הרב-שלבי. אלא ששיטות אלה צרכו אנרגיה רבה מאוד ונמצאו כלא מתאימות. בעקבות הצלחת ניסויי התפלה מקומיים בשיטת "האוסמוזה ההפוכה" הוחלט על שינוי טכניקת ההתפלה. בשנת 1978 הופעל מפעל התפלה ראשון בשיטה זו, שהתפיל מים מליחים שמקורם בקידוחים - סבחה א'. בשנת 1992, עם גידול הביקוש למים, נבנה מתקן התפלה נוסף בשיטה זו - סבחה ב'. יכולת הייצור של שני מתקני הסבחה הגיעה ל-36,000 מ"ק מים ביום. לנוכח העובדה שתפוקת מי הקידוחים מוגבלת, נוצר צורך בהפקת מים ממקור נוסף שיספק את צריכת המים באזור, הנחשב ל"בירת הנופש" של ישראל, והמשאבים הופנו לעבר התפלת מי ים סוף. בשנת 1997 הקימה "מקורות", בשיתוף פעולה עם גורמים מהארץ ומהעולם, את מפעל התפלת מי ים בשיטת "האוסמוזה ההפוכה" - סבחה ג'. המפעל זכה לתהודה עולמית הודות לגישה הייחודית שיושמה בו. על פי גישה זו מתפיל המפעל תמהיל של מי ים ורכז הנפלט ממתקני ההתפלה של המים המליחים, ובכך מבטיח עלות נמוכה של תהליך ההתפלה בהשוואה למתקנים בעלי גודל דומה בעולם. בשנת 2004 אף שופר תהליך ההתפלה עם הוספת אמצעים לסילוק יסוד הבורון מהמוצר. גם כאן עמדה "מקורות" בחזית הטכנולוגיה, בהיותה בין החלוצות לנקוט פעולה זו. כיום מספקת "מקורות" את מלוא צריכת המים באילת באמצעות מתקני התפלת מי ים ומים מליחים, באיכות טובה, באמינות מרבית ובזמינות גבוהה.

 

 

             



 

 

 

 



2001 - קביעת המפלס התחתון של הכנרת

בשנות ה-80 הונמך המפלס התחתון (הקו האדום התחתון) של הכנרת מ-212.0- מטר ל-213.0- מטר. בעקבות מספר חורפים שחונים וירידת מפלס הכנרת, אושר באפריל 2001 בוועדת התפעול בנציבות המים מפלס תחתון חריג: 214.30- מטר. עם ירידת המפלס לרמה זו הופסקה זרימת המים לירדן, וזאת עקב העובדה שסף סכר דגניה היה גבוה יותר ממפלס הכנרת. על מנת לאפשר חיים סדירים לאורך הירדן ועיבוד השדות החקלאיים שבעמק, שאבה "מקורות" מים מהכנרת לירדן ("הירדן ייסוב לאחור") באמצעות תחנה שהוקמה במיוחד לצורך כך. היה זה מבצע הנדסי מורכב  שנמשך 3 חודשים עד לעלייתו המחודשת של המפלס התחתון לרמה של 213.0- מטר, ופירוק התחנה. בשנה זו אף נקבע כי לא ניתן לשאוב מים מהכנרת מתחת למפלס של 215.50- מטר. המפלס הנמוך ביותר נמדד בסוף נובמבר 2001: 214.8- מטר.

 

2003 - קביעת המפלס העליון של הכנרת

בעקבות חורף גשום במיוחד בשנה זו ובעקבות עדכון מדידת רום הקרקע סביב הכנרת, הוגבה המפלס העליון (הקו האדום העליון) של הכנרת מ-208.90- מטר ל-208.80- מטר. מפלסי הכנרת הגבוהים שנמדדו לאורך השנים: באפריל 2003 נמדד מפלס של 208.86- מ', שהיה נמוך ב-6 ס"מ בלבד מהקו האדום העליון; באפריל 1992 נמדד מפלס של 208.91- מ', שהיה לקו האדום העליון של אותה התקופה; בסוף ינואר 1969 נמדד מפלס של 208.31- מ'.

 

2004 - הקמת מרכז היזמויות הטכנולוגיות WaTech

מרכז היזמויות הטכנולוגיות הינו מיזם שהוקם ב"מקורות" לפיתוח היעילות התפעולית של החברה על ידי טכנולוגיות מים חדשות ומתקדמות ביותר. באמצעות WaTech מציעה "מקורות" ניסויים משותפים במתקניה, תמיכה וניתוח טכנולוגי, ופלטפורמה עסקית לגורמים שונים בארץ ובעולם.

 

2004 - שדרוג הפחתת תכולת בורון במי ים סבחה ג'

חברת "מקורות" שידרגה בשנה זו את תהליך ההתפלה במתקן סבחה ג' שבאילת על מנת לשפר את איכות המים המותפלים באמצעות הפחתת כמות יסוד הבורון. התהליך, אשר כולל הוספת אמצעים לסילוק הבורון מהמים באמצעות מערכות מתוחכמות, נרשם בשנת 2006 כפטנט המזוהה עם חברת "מקורות". תהליך זה שיפר את איכות מי השפכים הנוצרים באילת ואת מי הקולחים המשמשים לחקלאות הרגישה לריכוזי בורון במים.

 

2005 - יישום השינוי המבני ב"מקורות"

"מקורות" עברה תהליך של ייעול ורה-ארגון, שבמהלכו הפכה החברה בהדרגה לקבוצת חברות. בראש הקבוצה עומדת "מקורות מים", אשר הינה בבעלות מלאה של הממשלה. החברה משמשת כחברת אם לחברות הבנות: "מקורות פיתוח וייזום" – הזרוע העסקית של הקבוצה, ו"שח"מ מקורות ביצוע" – הזרוע הביצועית של הקבוצה.
 
2006 - חתימת הסכמים בין-לאומיים לשיתוף פעולה

במסגרת פעילותה הבין-לאומית חתמה "מקורות" על הסכמים לשיתוף פעולה עם תאגיד הענק "סימנס", חברות המים של מלבורן וסידני אוסטרליה ועוד. הסכמים אלה מתמקדים, בין השאר, במחקר, בפיתוח ובשיווק משותפים של טכנולוגיות מים בתחומים הבאים: איכות מים, התפלה, טיפול בשפכים, השבת קולחין וביטחון מים.

 

2006 - הרשות הלאומית מסמיכה את מעבדת "מקורות"

ל"מקורות" מעבדה ראשית ב"אתר אשכול" וחמש מעבדות אזוריות לבדיקת מים מסוגים שונים: מי שתייה, מי שפכים ובוצות (החומרים האורגניים המוצקים יחסית של מי השפכים אשר נוצרים בתהליכי טיהור השפכים). מעבדות "מקורות" הוסמכו כ"מעבדות מוכרות" בהתאם לתקנים בין-לאומיים מוכרים ומקובלים על ידי הרשות הלאומית להסמכת מעבדות. את ההכרה העניק משרד הבריאות לאחר בדיקת המעבדות ונוהלי עבודתן. תהליך הסמכת המעבדות נועד לתת תוקף לאיכותם ורמתם הגבוהה של ביצועי בדיקות המים והשפכים שעורכת "מקורות" בשש מעבדותיה. מדי שנה נערכות במעבדות כ-71,000 בדיקות, שבהן נבדקים כ-271,000 פרמטרים של איכות מים.

 

2007 - חנוכת "מפעל הסינון המרכזי"

"מפעל הסינון המרכזי" של "מקורות" שב"אתר אשכול", מהמורכבים ומהגדולים מסוגו בעולם, נועד לענות על הדרישות המחמירות של משרד הבריאות, ובכך לשפר עוד יותר את איכות מי השתייה המסופקים לתושבי מדינת ישראל. עם הפעלתו נכנסה מדינת ישראל לשורה הראשונה של מדינות העולם המערבי מבחינת טיפול באיכות מי השתייה.  כושר הסינון של המפעל עומד על כ-500 מיליון מ"ק בשנה.