טבחה - הצינור התת ימי

תחנות לאורך "המוביל הארצי" - סיפור ההקמה


תחנה מספר 1: טבחה – הצינור התת-ימי - ראשו וראשיתו של "המוביל הארצי"
(חוויות העושים במלאכה מתוך: בטאון פנימי מספר 10 דצמבר 1964)


הצינור התת ימי

ביצוע והנחת צינור תת-ימי לצורך יניקת המים מהכנרת באותם הימים היה מושג חדש ב "מקורות". המשימה לא הסתכמה רק בלבנות צינור גדול וארוך אלא גם להשיק אותו אל הים, להשיטו, להשקיעו, לקבעו במקומו, לחברו אל האחרים – המון בעיות ומשימות עמדו בפני העוסקים במלאכה...
אנשי "מקורות" נעזרו במומחים מצרפת, אך גם עימם היו הרבה מאד בעיות ולא חסרו חילוקי דעות...
לדוגמה:
- באיזה צינור להשתמש?
צינור פלדה היה הפתרון הכי נוח אך בגלל בעיית הקורוזיה הצפויה לתקוף את הצינור מתחת למים, הוחלט על צינור בטון. אך צינורות "יובל גד" - אורכם 5 מטר. הדבר דרש 200 חיבורים מתחת לפני המים וזה היה יותר מידי. בסוף אומצה שיטה צרפתית: בניית צינורות בטון באתר – על שפת הכנרת.

לפי שיטה זו נוצקו צינורות בטון באורך 5 מטר כל אחד, בתבניות שניבנו במיוחד על חוף הים.

 

     

 

   

 

     כל 12 צינורות כאלה חוברו ל"נקניק" בן 60 מטר ששקל כ-300 טונה.

 

את הנקניק הידקו הדק היטב בעזרת כבלים מושחלים דרך צינורות פלדה בתוך דופן הבטון של הצינור הגדול. בעזרת מנוף חוברו הקטעים ואוחו התפרים, עד שהתקבל "נקניק" אחד עצום הגון וכשר...

 

 

 

את הנקניק סגרו הרמטית בלוחות פלדה עגולים משני צידיו והותירו בהם ברזים. לאחר מכן הושק הצינור הימה כשהוא  צף, חציו בפנים, חציו למעלה, כספינה ממש. במשך כמה וכמה ימים נח לו הנקניק הצף במעגן המיוחד שנבנה עבורו ונערכו בו כל הבדיקות הנחוצות. לאחר שנתברר כי הכל בסדר, הוכנו האנשים למבצע ההשטה לפנים הימה...

 

כיצד להשיט את הצינור?
מבצע ההשטה היה דרמטי ביותר. ביום שנקבע, לפני עלות השחר, התרכזו על החוף כל האנשים שהוצבו למבצע. 
 

 

 

 

אנשי "הימה" נטלו את הפיקוד: סירות מוטור קטנות ושני טאגים - טאג אחד בראש הצינור האחד וטאג אחד בראש השני. "רב החובל" הילך על פני הצינור, עם כובע קש גדול בראשו ומשרוקית בפיו – והחל בתנועות ידיים גדולות כשל מאסטרו בתזמורת. הצינור הענק התחיל לזוז. צריך היה הרבה זהירות והרבה ידע של נווטות. ברגע שמשכו קצת את ה"ספינה" הכבדה, היה הצינור הולך לאותו כיוון במהירות; צריך לבלום ולשחרר וחוזר חלילה.

 

וכך במשך שעות רצופות, עד שגררו את הצינור הצף אל המקום בו היה צריך לשקוע. בשלב זה החלו  לפתוח אט-אט את ברזי האוויר. יצא האוויר – נכנסו מים:
"הצינור שקע אט-אט אל תוך הים: שליש, רבע, שמינית – כבר לא רואים כלל צינור, רק "רב חובל" עם כובע ענק ומשרוקית עדיין מהלך כישו הנוצרי על פני הכנרת..."

 

לאחר שהצינור נעלם ושקע פנימה, בעזרת המנופים ובעזרת האמודאים, שנמצאו מתחת למים, כוון הצינור בדייקנות
את מקומו: 60 מטר, 300 טון! מתחת למים...

- ומה עושים האמודאים?
כעת החל עניינם של האמודאים (הצוללנים). עליהם היה  לבצע 11 חיבורים מתחת למים. וכמובן שלא כל חיבור הסתפק
בצלילה אחת. להיפך! כל חיבור וחיבור דרש כמה צלילות. והאחריות גדולה ביותר. כל טעות או הזנחה הכי קלה – עלולה הייתה
לשבש את העניין מראשיתו.

 

למשל: פעם אחת לא יכול היה האחראי על הצוללים (יאשה יעקב לוין) לרדת, מפאת מחלה, אך משום מה לא הייתה הרגשתו נוחה מתשובת הבחורים שאמרו: "הכול בסדר, אל תדאג!" למרות מחלתו – צלל לעומק. להפתעתו מצא שהתחילו לצקת בטון על גבי שקי מלט, ששקעו למטה ואיש לא טרח להסיטם. יציקה כזאת לא תוכל לעמוד זמן רב, ואין לקנא בבחורים כשאותו אחראי חזר ועלה למעלה...
צלילות על גבי צלילות, עד אשר הסתיימו כל החיבורים, עד שהורכבו חיבורי ה-T ועד שהורכב בראש הצינור בים,
הוולוסיטי קפ, דמוי הכוכב בן ה-500 טון ומעלה.

 

 

עם סיום המשימה, נשמו העובדים  לרווחה.... תוך כדי העבודה נרכשו הרבה מאד ניסיון וידע; גם הצוללנים, אפילו הוותיקים, שעבדו וצללו בכל מיני מקומות, בנמלים וכו' – התנסו במשהו חדש ומורכב למדי: צינור תת-ימי ל"מוביל הארצי": ראשו וראשיתו של המפעל הענק.