70 שנה לקו הראשון לנגב

הפרחת השממה וביסוס התשתית ל"מוביל הארצי"

המושג המציין באופן המובהק ביותר את חשיבותו של המדבר, ושל הנגב בפרט, באתוס ההתיישבות היהודית בארץ ישראל הוא זה שטבע בן גוריון: "הפרחת השממה." בתגובה לתמיהתו של תלמיד תיכון נוכח החלטתו של בן גוריון להתיק את מקום מגוריו לנגב, אמר בן גוריון: "לעזור בהפיכת שממה למקום ישוב – לא פחות חשוב, לדעתי, מאשר להיות ראש ממשלה."

 

המפעל המונומנטלי הזה של הפרחת השממה החל עם צינור מים אחד, שעם מלאות 70 שנה להנחתו נגולל כאן את סיפורו.

 

בקיץ 1946 הייתה מדינת ישראל שבדרך במרוץ להגדרה עצמית ולקביעת גבולותיה לעתיד. הפרלמנט הבריטי הצביע בעד תוכנית החלוקה של "מוריסון- גריידי", שהותירה את הנגב מחוץ לתחום היהודי. הסוכנות היהודית, שעסקה אז בגאולת אדמות ובהכשרת קרקע להתיישבות, רקמה את תוכנית 11 הנקודות, במטרה לפעול לסיכול התוכנית הבריטית באמצעות "קביעת עובדות בשטח", שיבטיחו שהנגב ייכלל בגבולות מדינת ישראל העתידית.

 

וכך, בלילה אחד, מוצאי יום הכיפורים שבין ה-5 ל-6 באוקטובר 1946, עלו על קרקע הנגב 11 יישובים. הקמת היישובים הללו עוררה מחדש פנטזיה להשקיית הנגב, שהגה שבע שנים קודם לכן שמחה בלאס, המהנדס הראשי הראשון של חברת "מקורות". בלאס הגה אז רעיון להביא מים לנגב מאזור אשדוד, מן הירקון ומצפון המדינה. "פנטסיה" הייתה המילה שבה השתמש הד"ר ארתור רופין, שהיה ידידו. בספרו "מי מריבה ומעש" כתב בלאס: "באקראי נפגשתי עם ד"ר א. רופין באחד היישובים, והוא פנה אליי ואמר: 'מר בלאס, אולי תוכל להציע לי "פנטסיה" להשקאת הנגב?' הכלכלן המפוקח, הרחוק מהזיות, חשקה נפשו בפנטסיה."

 

ואכן, סעיפי התוכנית של בלאס נראו בימים ההם דמיוניים, אבל הפעם היה בלאס מצויד בממצאי חקר מים שנערך בצפון הנגב על ידי הגאולוג הישראלי ליאו פיקארד:  הנגב הצפוני מבורך במים. בלאס סימן את אזור גבר-עם וניר-עם שבנגב הצפוני כאזור שיש בו מים. חודש לאחר הקמת 11 היישובים, בנובמבר 1946, נחתם הסכם בין "משרד ההשקאה" של הסוכנות היהודית ובין "מקורות", "סולל בונה", ו"חרות" להזרמת מים לנגב. חברת "מקורות" נבחרה לבצע את הפרויקט, על "סולל בונה" הוטל לבנות את הבריכות הקשורות במפעל, וחרות" הרכיבה את הצינורות וריתכה אותם.

 

לפני תחילת העבודה על הפרויקט, שבמונחים של אז היה פרויקט אדיר, הונח קו קצר בין הישובים הותיקים ניר-עם ובארות-יצחק. הנחתו נועדה לבחון את תגובת השלטון הבריטי, לבדוק טכניקות של הנחת צינורות ולהקנות לעוסקים בפרויקט ניסיון מעשי. הצינור הונח במשך לילה אחד לאחר שגויסו עובדים לטובת המלאכה מכל יישובי הנגב. עם בוקר הסתיימה העבודה. ההצלחה בהנחת הקטע הראשוני נטעה ביטחון כי אפשר יהיה להשלים את הנחת קווי המים לפי התוכנית המלאה. אלא שבפועל, קשיים רבים עמדו בדרך להגשמת התוכנית. כך למשל, חלק מהישובים הבדואים והערביים לא הסכימו שהצינורות יעברו בשטחם, והם חיבלו בצינורות. כוחות שרוכזו מיחידות הפלמ"ח וצוותי תיקון מיישובים רבים ברחבי הנגב התגייסו לשמור על הצינור 24 שעות ביממה.

 

ב-1 בינואר 1947 הונחו שני צינורות מים ליישובים היהודיים החדשים: הקו המערבי והקו המזרחי, שאורכם המשותף הגיע ל- 220 ק"מ ושיצאו מנקודה אחת- ניר עם אשר בשער הנגב. באפריל באותה השנה החלה "מקורות" להזרים מים בצינורות לנגב - מים חיים שחיזקו את האחיזה היהודית ואפשרו ליישובים הקטנים והמבודדים להחזיק מעמד. הקו סיפק מי שתייה ליישובים ואִפשר להם השקיית שטח של 30-20 דונם לכל משק. "מקורות" קדחה כ-15 בארות באזור גבר-עם וניר-עם, והקימה בריכות ותחנות שאיבה. המפעל סיפק מים גם לערבים ולבדואים שהתגוררו לאורך קווי הצינורות.

 

ביוני 1947 ביקרה בנגב ועדת החקירה "אונסקופ" מטעם האו"ם, והתרשמה מצינור המים החדש ומיכולת המתיישבים היהודים לקיים חקלאות באזור. אחד מחברי ועדת החקירה של האו"ם, שביקר בנגב באוגוסט 1947, אמר למלווהו הישראלי: "צינור המים הזה ייתן לכם את הנגב". למסקנות ועדת החקירה הייתה השפעה רבה על תוכנית החלוקה של האומות המאוחדות, שכללה את רוב שטחי הנגב בגבולות המדינה היהודית. המים קבעו את שטחי החלוקה.

 

במהלך מלחמת העצמאות ניסו הערבים למנוע את אספקת המים לנגב כדי "לייבש" את היישובים: הם חיבלו בצינורות, עקרו קטעים שלמים של צנרת מן האדמה, ותקפו לוחמי פלמ"ח שהגנו על קו המים. אבל המתיישבים לא נשברו ואף העמיקו את אחיזתם בקרקע.

 

הצינורות ששימשו את בניית הקו נקנו מלונדון לאחר מלחמת העולם בכמות של 6,000 טון. צינורות אלה שימשו לכיבוי שריפות בעת הפצצות הגרמנים ב"בליץ הגדול" ומחירם היה גבוה מאוד. הציניקנים של התקופה אמרו שמחיר המים מהקו יהיה יקר כשמפניה, וכינו אותו "צינור השמפניה". אבל  דוד בן גוריון, שנודע כמנהיג צנוע וסגפן, לא ראה בכך שום מותרות. זמן קצר לאחר הנחת הקו הוא אמר: "בלי צינור זה לא הייתה לנו כל אחיזה בנגב ואיני יודע אם היינו אפילו חולמים על הגנת הנגב."

 

מקו למערכת מים ארצית

 

אם בראשית ההתיישבות ענתה הצנרת הבריטית בקוטר 6 אינץ' על הדרישות, הרי שלאחר קום המדינה, החל מפעל ההתיישבות הגדול בניצוחו של דוד בן גוריון. עם גלי העלייה הגדולים ומדיניות פיזור האוכלוסייה נדרשו לנגב כמויות מים גדולות הרבה יותר. "מקורות", שמראשיתה התגייסה להיענות לצרכי היישוב, ותמיד עם אופק של התפתחות עתידית, החלה ב-1952 בהנחת "קו ירקון-נגב", שראשיתו במעיינות ראש העין ומוצאו הדרומי במבטחים שבחבל אשכול. הפעם היה זה כבר צינור בקוטר 66 אינץ', והנחתו בשני הקטעים – המזרחי והמערבי – הושלמה ב-1957. מאוחר יותר הסתעפו ממנו קווי מים משניים בדרום.

 

מפעל ירקון-נגב" הוא גדול מפעלי המים בישראל טרם הוקם "המוביל הארצי". ברבות השנים התפתח מאוד המשק החקלאי בנגב ועמו גברו הדרישות למים. בשנת 1964 חובר קו "ירקון-נגב" אל "המוביל הארצי", שהקמתו הסתיימה באותו השנה. "המוביל הארצי" הוא גדול מפעלי המים של "מקורות", המוביל את מי הכנרת דרך מערכת תעלות, סיפונים, מאגרים, מנהרות ומשאבות – עד ראש העין. קו נוסף, בקוטר 70 אינץ', הונח במקביל לקו הקיים וממערב לו, עד תחנת זוהר בחבל לכיש. עם החיבור אליה של שני קווי "ירקון-נגב", הסתיימה הקמת מערכת המים הארצית, המספקת מים ממקורות המים בצפון ובמרכז לכל רחבי הארץ.

 

וכך, בישר קו מים קטן אחד מפעל מופתי, הכרוך בכל נימיו בחזון ההתיישבות היהודית בישראל – מפעל המגלם את הצורך הלאומי, האסטרטגי וההיסטורי שמאתגר את "מקורות" מיום הקמתה – לאפשר חיים במדינה, ולפתח את הארץ וליישבה.