1950 – הקמת חברת הבת שח"מ
בשלהי שנה זו, יצא לדרכו שינוי ארגוני נוסף בחברת מקורות, והוחלט על הקמתה של חברת הבת שח"מ, שהייתה אחראית על שירותים חשמליים ומכאניים. חברת הבת החלה את דרכה כמחלקה בחברת מקורות שייעודה הוא ביצוע תיקונים ועבודות הרכבה בקידוחים ובתחנות שאיבה של החברה. בעקבות השינוי הארגוני, נרשמה שח"מ כחברה באופן רשמי בשנת 1961 וכך החלה לפעול באופן עצמאי.
במסגרת הפיכתה של שח"מ לחברה עצמאית, אף הורחב עיסוקהּ לתחומים הבאים: עבודות אחזקה ושיפוץ של משאבות מים, דלק וביוב, ייצור של ציוד חשמלי, פיתוח טכנולוגיות מים, הקמת מערכות בקרה אוטומטיות לתפעול מתקני המים של מקורות, פעילות להגברת מטר, ביצוע עבודות לגורמי חוץ ועוד. בשנת 2005 מוזגה החברה עם חברת צמ"כ ויחידות הבינוי של מרחבי החברה אוחדו לאגף ביצועי אחד.
1953 – הקו השני לירושלים
עם התפתחותה של ירושלים בשנים שעברו מקום המדינה, גבר הביקוש למים בעיר. קו השילוח, שהוקם במהלך מלחמת העצמאות, לא נתן עוד מענה מספק לצרכיה של העיר, ועל כן הניחה חברת מקורות את "הקו השני לירושלים", שהיה מסוגל לספק כ - 10 מיליון מ"ק מים בשנה.
תוואי הקו יצא מאזור רחובות וקיבוץ נען, ומשם המשיך אל אזורים הרריים ואל ישובים שונים. הוא עבר בסמוך לחולדה, כפר אוריה ואשתאול, ובצמוד לכביש החדש שנסלל מרמת רזיאל עד לשכונת עין כרם. סמוך לתחנת הקו בחולדה אמור לעבור גם "הקו החמישי לירושלים", הנבנה בימים אלו, וצפוי לפעול עד לעשור השני של שנות האלפיים.
1954 – הקמת מאגר תקומה
מאגר תקומה, שנפחו 200,000 מ"ק, נבנה במסגרת הקמת הקו המזרחי של "מפעל ירקון-נגב", שמטרתו העברה של מים שפירים. המאגר המשיך לשמש לצורך זה, גם כאשר בשנת 1989 הוקם מאגר תקומה ב' בנפח של 100,000 מ"ק, כחלק מ"מפעל הקו השלישי לנגב" שהוקם באותה שנה והזרים את מי השפד"ן המטוהרים לשימושים חקלאיים בנגב.
עקב הגידול בצריכת מי השפד"ן המטוהרים, בשנת 1994 הוחלפו ייעודיהם של שני המאגרים. מאגר תקומה המקורי והגדול יותר הוסב להובלת מי השפד"ן המטוהרים והמאגר השני, הקטן יותר, הוסב להובלת מים שפירים.
1955 – חנוכת "מפעל ירקון-נגב מזרחי"
מפעל "ירקון-נגב" המזרחי, שנחשב לגדול מפעלי המים שבנתה מקורות בשנות ה – 50, הינו המיזם הראשון מסוגו בארץ שבמסגרתו הוזרמו מים מאזור אחד בארץ לאזור אחר. מפעל זה, שאב את מי מעיינות הירקון שבראש העין והעביר אותם עד לקיבוץ מגן שבנגב הצפון מערבי, באמצעות קו מים באורך 108 ק"מ, שלוש תחנות שאיבה תת קרקעיות, תשעה מנועי דיזל ימיים, מנועי חשמל, מכלי סולר ומזוט, בריכות ויסות בנפח כולל של 350,000 מ"ק ומתקנים נלווים רבים נוספים.
"מפעל ירקון-נגב", שעלותו נאמדה ב- 45 מיליון לירות ישראליות, היווה תרומה משמעותית של חברת מקורות לבניין הארץ ולהפרחתה. עד היום ממשיך המפעל לשמש להשקיית אדמות הנגב ודרום הארץ, ואף מספק מים לאזורים אלו לצרכי שתייה והשקיה באמצעות מערכת המים הארצית.
1958 – הקמת חברת הבת "ורד" W.R.D
חברת הבת ורד, או בשמה המשפטי פ.מ.מ (פיתוח מקורות מים), הוקמה במסגרת שותפות בין חברת מקורות לממשלת ישראל, במטרה לפעול בתחום פיתוח מפעלי המים בארצות מתפתחות. החברה פעלה רבות ביבשות אפריקה, דרום אמריקה ואסיה, תוך כדי שהיא ממנפת את הידע ההנדסי והטכנולוגי של החברה. בשנת 1972 נרכשה חברת ורד על ידי "סולל בונה".
1958 – חיבור מערכת אספקת המים לעיר תל אביב
בשנת 1955 החל יישום השלב השני של "מפעל ירקון-נגב" - הנחת הקו המערבי. כמו הקו המזרחי, יצא גם הקו המערבי מתחנת ראש העין, אך בשונה ממנו, המשיך הקו לכיוון אוניברסיטת בר אילן ומשם ירד דרומה לאורך תוואי כביש גהה עד לחולות העיר ראשון לציון.
בסמוך לאוניברסיטת בר אילן חובר הקו המערבי למערכת אספקת המים של תל אביב באמצעות בריכת אגירה בנפח 25,000 מ"ק שנקראה בריכת ארלוזורוב. חיבור הקו אפשר שיפור של איכות המים והגדלה של האספקה לעיר, שהסתמכה לפני כן על מים שהגיעו מקידוחים מקומיים.
בשנות ה – 60 התבצע במערכת אספקת המים של תל אביב שדרוג נוסף, עם חיבור הקו המערבי לצפון העיר, על ידי צינור שבו הוזרמו מים בכוח הכבידה לבריכות צהלה. באמצע שנות ה-60 הושלמה בנייתו של קו מים נוסף - קו דן. הקו נתן מענה לגידול באוכלוסייה בתל אביב ובדרום הארץ, תגבר את אספקת המים והגדיל את כמויות המים שזרמו דרומה.
1959 – חקיקת חוק המים
בשנת 1959 נחקק בישראל חוק המים המסדיר את חלוקתם של משאבי המים בישראל, וקובע שעליה להתבצע בצורה ההוגנת והיעילה ביותר. הצורך בחוק זה נבע מההכרה בכך שהמים הם אמצעי ייצור ומשאב בסיסי שזמינותו מוגבלת ומצומצמת. בהתאם להבנה קובע החוק בראשיתו כי "מקורות המים שבמדינה הם קניין הציבור, ניתנים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצורכי תושביה ולפיתוח הארץ..." וכי "כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם בכפוף להוראות חוק זה".
בעקבות חקיקתו של חוק המים, הכירה הכנסת באופן רשמי במקורות כספק מים. לאחר מכן, בשנת 1961, אף הכריזה הכנסת על מקורות כרשות המים הארצית, האחראית על מפעל המים הארצי, הוא המוביל הארצי. אחריות אשר מוטלת על מקורות עד היום, וכוללת את הפעלתו של המפעל, שיפורו, אחזקתו וכל פעולה אחרת הדרושה לאספקת המים באמצעותו.
1961 – הקמת הענף להגברת המטר
כבר בשנת 1949, שנה לאחר קום המדינה, החלה חברת מקורות לבצע ניסויים חדשניים שמטרתם היא להגדיל את כמות המשקעים מעל אגני הניקוז של הכנרת. בהמשך לפעילות זו, הקימה מקורות בשנת 1961 את הענף להגברת המטר המהווה מחלקה ייחודית בתוך חברת שח"מ. פעילותה של מקורות בתחום זה זכתה להכרה בין-לאומית של הקהילה המדעית, ואף הביאה מדינות רבות בעולם לפנות לחברה לשם קבלת ייעוץ או לשם ביצוע של פרויקטים דומים.
1961 – השלמת "קו ירקון-נגב מערבי"
בשנה זו, עם הנחתו של "קו ירקון – נגב מערבי" הושלמה בניית "מפעל ירקון נגב", שכלל גם קו מזרחי. הקו שאורכו 66 ק"מ יצא ממעיינות הירקון בכיוון דרום, המשיך לאורך תוואי כביש גהה והגיע עד לאגם זהר. בעקבות לקחים שהופקו מהנחת הקו המזרחי בקו המערבי נבנה הקו מבטון חזק יותר ובקוטר גדול יותר.
1964 – השלמת בנייתו של "המוביל הארצי"
המוביל הארצי שהושלם בשנה זו נחשב לגדול מפעלי הפיתוח בישראל. הוא מורכב ממערכת באורך של 130 ק"מ המובילה כ – 380 מ"ק מים בשנה ומספקת כמחצית ממי השתייה בארץ. לפי התחזיות עד לשנת 2010 ישמשו 80% ממי המוביל הארצי לאספקה ביתית.
1964/5 – בניית "המוביל המלוח"
בין השנים 1964 ל – 1965 נבנה במקביל לחוף המערבי מוביל המקבל אליו את מי המעיינות המלוחים ביותר המתנקזים לכנרת. מטרתו של מפעל זה הייתה להוריד את ריכוז המלחים (כלורידים) בכנרת, בכדי לשפר את איכות המים הזורמים במוביל הארצי ולהגן על האיזון האקולוגי של אגם הכנרת. אורכו של המוביל המלוח הוא כ – 22 ק"מ, שראשיתם במעיינות נור (טבחה) וסופו בנקודה הנמצאת מדרום לשפך הכנרת לירדן. לאורך שנות הפעלתו מנע המוביל את חדירתם של כשני מיליון טון כלורידים לאגם הכנרת.
כיום משמש המוביל גם לקליטת מי השפכים של היישובים הנמצאים לאורכו. זאת במטרה למנוע את זיהום מי הכנרת. בשלב הראשון הוטו אל המוביל שפכי טבריה, גינוסר ואתרי הנופש הנמצאים לאורך החוף המערבי, ובמהלך השנים שלאחר מכן החלו נקלטים גם השפכים של צפת ומגדל.
לנוכח הכוונה להגדיל את הזרמת כמויות המים המליחים העוברים דרכו, החלה מקורות ביישום תכנית מקיפה לשדרוג המפעל בשלושה שלבים:
1. הפרדת רשתות המים המליחים מרשתות הביוב והקולחים.
2. החלפת קטעים במפעל מתצורה של תעלה לתצורה של צינור
3. הזרמת מים מליחים בריכוזים שונים בקווים נפרדים, כדי שבעתיד אפשר יהיה להתפיל את המים
הקודם 1 2 3 4 הבא