חברת "מקורות", פרק המייסדים
ד"ר מרדכי נאור

לפני 70 שנה, בשלהי 1936 ובחודשים הראשונים של 1937, באה לעולם חברה כלכלית חדשה בנוף של היישוב היהודי הקטן דאז  - כ-400 אלף נפש – "מקורות" שמה. יום ההולדת הרשמי שלה צוין ב-15 בפברואר 1937, כשנרשמה כחוק אצל רשם החברות של ממשלת המנדט הבריטי. ב"תזכיר ההתאגדות של חברה מוגבלת למניות", כפי שכונתה אז חברה בע"מ, נכתב כי מטרתה העיקרית של "מקורות" היא "להוציא לפועל ולעשות את כל העבודות והדברים הנחוצים או המתאימים להשגת מים, אגירתם, מכירתם, מסירתם, מדידתם, הפצתם והמצאתם".

מאחורי המילים היפות האלה עמדה חבורה של יזמים ובראשם שלישייה, שלא רק הניחה את היסודות לחברת "מקורות", אלא גם הפכה אותה לחברה כלכלית מובילה בעשור הבא. ראש וראשון להם היה לוי שקולניק (לימים אשכול, שר האוצר, ראש הממשלה ושר הביטחון), חבר קבוצת דגניה ב' ומראשי משק העובדים – כבן 40; לצידו פעל מהנדס המים שמחה בלאס, בן גילו של אשכול ומי שנודע כבר אז כמחדש וממציא (בין השאר המציא מכונה לשתילת חיטה, ולימים את הטפטפות); הצעיר בין חברי השלישייה היה פנחס קוזלובסקי (בעתיד ספיר, שר האוצר המיתולוגי של ישראל במשך עשר שנים). כשהוקמה "מקורות" הוא היה בן 30.

היה מי שהשווה את פעולת השלושה למטה צבאי מן הסוג הישן: שקולניק-אשכול היה המפקד, קוזלובסקי-ספיר היה ראש המטה ובלאס התאורטיקן הבקי ברזי המקצוע. כיוון שאת הכספים הראשונים העמידו לרשות "מקורות" מוסדות וגופים כגון הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת לישראל, חברת "ניר" ההסתדרותית והמשרד המרכזי של עולי גרמניה, אך טבעי הדבר שבדירקטוריון הראשון ישבו אישים כדוגמת מנחם אוסישקין, ברל כצנלסון, ד"ר ארתור רופין ואברהם הרצפלד. אך את עיקר העבודה עשו חברי השלישייה.

עד כמה שניתן לשחזר את הפְּרֵה-היסטוריה של "מקורות", את זכות היוצרים ראוי להעניק לשמחה בלאס,  שמצא באשכול ובספיר שותפים נאמנים. אשכול הכיר את בלאס בעת שתכנן והקים את מפעל המים החלוצי של קיבוצי עמק הירדן. באחת מנסיעותיהם סיפר לו בלאס על רעיון נועז שהגה: להעביר מים בצינורות מנחל הנעמן לעמק יזרעאל המערבי, שיישוביו סבלו מחוסר מים. העברת מים מאזור לאזור נאסרה בזמן ההוא על-ידי ממשלת המנדט, כדי להגן על תושבים שמימיהם יילקחו לאזורים מפותחים יותר.

באמצע שנות השלושים, עם התרחבות ההתיישבות היהודית, הורגש הצורך בהקמת חברת מים שתטפל בקידוחים ובאספקת מים בצורה ארצית-מרכזית, בעוד שעד אז היו המפעלים מקומיים או לכל היותר אזוריים. אשכול החליט להתמודד עם האתגר. הוא זכר את דברי בלאס, פנה אליו וביקש שיכין בעבורו תכנית ראשונה להעברת מי הנעמן לעמק יזרעאל. אשכול גייס אף תקציב ראשוני לפרויקט, מכספי ההסתדרות: 50 לא"י (לירה ארצישראלית).

בלאס לא אכזב. הוא הכין תכנית דמיונית בנתוני הימים ההם: הולכת 4 מיליון מטרים מעוקבים של מים מאזורי אושה – כפר חסידים (תכנית הנעמן נזנחה, בשל מליחותם הגבוהה של המים) ליישובי העמק המערבי.

אשכול, יחד עם עוזרו הנאמן ספיר, החל לחזר על הפתחים כדי לרכז תקציב. בכל מקום נשאל: מים יש לך? היכן הבארות? בלאס הבטיח לו שבדיקות קרקע הוכיחו שיש מים בשפע, ורק צריך לקדוח ולמצוא. אשכול השיג סכום קטן, קידוח ראשון נעשה – ונמצאו מים בשפע. עם האוצר הזה הייתה המשימה קלה יותר. כאמור,  גייס אשכול גופים ומוסדות שהעמידו תקציבים ואף השיג את תמיכת יישובי עמק יזרעאל המערבי: על כל דונם מושקה בעתיד הסכימו הקיבוצים והמושבים להעמיד לרשות אשכול לירה אחת. בסוף 1936 כבר היו בידו כספים או התחייבויות על סך 35,000 לא"י – סכום נכבד ביותר בתקופה האמורה.

אשכול, ספיר ובלאס הסתערו על הפרויקט הראשון שלהם – הקמת "קו הקישון", כפי שנקרא. הם השיגו אישור מהשלטון הבריטי, ותוך תקופה קצרה בוצעו 18 קידוחים, באזור שבין אושה ליגור, ונמצאו כמויות גדולות של מים
ב-11 מהם. המים היו טובים מאוד  להשקיה ולשתייה – היו  בהם  100 מיליגרם כלור לליטר בלבד. עד סתיו 1938 הונחו צינורות באורך של 17 ק"מ והוקמו כל המתקנים הנדרשים להפעלת הקו, לרבות תחנת שאיבה מרכזית ליד קיבוץ שער העמקים. המים החלו לזרום בקו ב-5 באוקטובר 1938, למחרת יום הכיפורים תרצ"ט.

תכניתה הראשונה של "מקורות" הייתה לספק 4 מיליון מ"ק לשנה, אך תחת הנהלתם הנמרצת של אשכול המנכ"ל וספיר מזכיר החברה, כשלצידם יועצם הקבוע בלאס (לו היה משרד תכנון עצמאי) – עלתה הכמות משנה לשנה: 8.5 מיליון מ"ק ב-1944 ויותר מ-10 מיליון מ"ק ב-1945. "מקורות" לא הסתפקה רק באספקתמים ליישובים חקלאיים. בשנות מלחמת-העולם השנייה היא סיפקה כמויות גדולות גם למחנות הצבא הבריטיים הרבים בארץ. ציון-דרך בתולדותיה הייתה פנייתה של עיריית חיפה לקבל מים מהחברה. ועם כל זאת, עיקר פעילותה היה בקידוחים ובהולכת מים לעשרות ואחר-כך למאות יישובים חקלאיים. בשנות הארבעים הראשונות הוחל בתכנון תכניות ראשונות להולכת מי הצפון לדרום ולנגב והצוות אשכול-ספיר-בלאס הוביל את המהלך.

מבצעה הגדול ביותר של השלישייה לפני קום המדינה  היה הנחת קווי המים הראשונים לנגב ב-1946/47. כאן חברו ניסיון, העזה ולהט מקצועי ולאומי. אורך שני הצינורות המרכזיים הגיע ל-220 ק"מ והם הונחו במשך חצי שנה בלבד. מוסכם על הכל, שעמידת יישובי הנגב במלחמת העצמאות בתנאי מלחמה ומצור התאפשרה לא במעט בזכות הצינור של "מקורות".

השלושה נשארו קשורים לנושאי מים כל חייהם. אף שעזבו את "מקורות" ועברו לתפקידים בכירים בשירות המדינה, לא שכחו את כור מחצבתם. ניתן לראות  אותם בכל מפעל מים גדול שהוצא אל הפועל בשנות החמישים והשישים: שני הקווים של מפעל ירקון-נגב, מפעלי מים אזוריים וגולת הכותרת – ביצוע מפעל הפיתוח הגדול ביותר של ישראל בדור הראשון: "המוביל הארצי", שנחנך ב-1964. אך סמלי הדבר שראש הממשלה בעת ההיא היה לוי אשכול, ושר האוצר – פנחס ספיר. הם בוודאי זכרו את ההתחלות הצנועות בנושאי מים - כמעט שלושים שנה לפני כן, ב"קו הקישון", ואת התכניות הדמיוניות שלהם, שהתממשו כולן.

ד"ר מרדכי נאור הוא סופר וחוקר ארץ-ישראל. הוא חקר את נושא ראשית ימי "מקורות" במסגרת עבודת הדוקטור שלו על פנחס ספיר הצעיר (אוניברסיטת תל-אביב, 1984).